<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית חמישי שער ששי</h1>
<h2>דף כט:</h2>
כל הכלים שנשתמש בהם ישראל יין עד שלא הכשיר אסור בשתיה ומותר בהנאה, ויראה לי שאם נתן בתוכו קיתון של מים, רואין כל שיש במים כדי לבטל קליפת הקנקן לפי שיעור אחד בששה מותר אפילו בשתיה, שאפילו תחשוב הקליפות כיין, הרי הוא מתבטל בתוך ששה חלקי מים על הדרך שבארנו למעלה, שהיין נותן טעם לפגם בתוך ששה חלקי מים, וכל שכן שטעם היין הנבלע בקליפות אלו נותנין טעם לפגם בתוך שיעור מים כזה. וכל שכן אם דרך ענבים בגת של גוים עד שלא הכשירו, שהרי החרצנים והזגים רבים על הקליפות ומבטלין אותן. ויראה לי שאפילו כן אסור להוציא היין דרך נקב [הברזא], שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת החרצנים, ויאסר שם. יין שהוא אסור בשתיה, שכנסו לקנקנים של ישראל, חזרו הקנקנים להיות כיין, ואם חזר וכנס לתוכן יין [כשר] חזר היין כקנקנים ואסור בשתיה. כל הכלים שנשתמש בהם גוי ביינו, ישראל נותן לתוכן בין מים [בין שכר] בין שאר משקים ואינו חושש, לפי שפליטתן מועטת ואי איפשר לבא לידי נותן טעם, ואין חוששין שמא יבא להשתמש בהן ביין.
<h2>דף לג.</h2>
יש כלים שאין דרכן להכניס בהן יין לקיום אלא משתמשין בהן לשעה ומריקין אותן, ועומדין לעצמן ריקים, ולפיכך אין בהם כח לבלוע אלא מעט מזעיר, ויש שמכניסין [בהן] יין לקיימו שם לזמן מרובה או שמשתמשין בהם תדיר, וכשמריקין מהן זה מכניסין בהם אחר, ולפיכך בולעין הרבה, ויש שמשתמשים בהן זמן אחד תדיר ובשפע, ואחר כך מריקין אותן ואין משתמשין בהן עד זמן רב, ואלו הן כלי הגת ולפיכך בולעים יותר מכלים שאין מכניסין לקיום, אבל לא כמכניסין לקיום. כלים אלו אפילו לפי שעה גזרו בהם חכמים כל אחד לפי מה שהוא כלי, כיצד נשתמש בו גוי ביינו לפי שעה, או שהפקידו ביד גוי, אם מכלים שמכניסין לקיום [הוא], אע"פ שלא נשתמש בו הגוי אלא מעט או שלא עמד [ביד גוי אלא מעט] כדי שיוכל להשתמש בו, הרי זה צריך הכשר גדול כאילו נשתמש בו זמן מרובה. ואם כלי הגת הוא, צריך הכשר גדול כשאר כלי הגת שנתישן ביד גוים, ואם משאר כלים שאין מכניסין לקיום, צריך הכשר כשאר כלים שכיוצא בו, שנתישנו ביד גוי. לפיכך הפקיד או שלח ביד גוי, צריך לחתום אותם כדי שלא יוכל להשתמש בהם, ואין צריך שני חותמות אלא חותם אחד, [שכל] כיוצא בזה אינו טורח לזייף ואפילו [חותם] אחד.
כלים שאין מכניסין לקיום ככובי והכוסות וכיוצא בהן, בין שהן של עור, בין שהן של עץ ושל זכוכית [ושל מתכת] אם אינן מזופתין, משכשכן היטב במים ומותרין, בין שהיה [תחלת] תשמישן ביד גוי בין שהיה תחלת תשמישן ביד ישראל. היו מזופתין וחדשים, אם דרכם לשים בהן יין בשעת זפיתה כדי למתק מרירותו של זפת, וכל שכן אם הם ישנים, שנתישנו ביד גוי בתשמיש יין, קולף הזפת ומשכשכן ומותרין. לא רצה לקלף, ממלאן ומערן שלשה ימים [מעת לעת] ככלים שמכניסין לקיום, ודיין, שאין לאחר מלוי וערוי כלום. היו של חרס אע"פ שאינן זפותין, אם נשתמש בהן גוי בתחלת תשמישן, הרי הן צריכין הכשר גדול ככלים שמכניסין לקיום, מפני [מה, לפי] שהרבה צמאין לבלוע, ושואבין ובולעין הרבה. היה תחלת תשמישן ביד ישראל עד שבלעו כל צרכן, הרי הן כשאר כלים שכיוצא בהן ומשכשכן ומותרים. כיצד, כוס של חרס ששתה בו הגוי פעם ראשונה או אפילו פעם שניה לתשמיש, הרי זה אסור, שתה בו ישראל פעם ראשונה ושניה יין או מים, כבר שבע מלבלוע בהיתר, ומעתה אינו בולע, ולפיכך אם שתה בו הגוי משניה ואילך מותר כשאר כלים שכיוצא בו.
ויראה לי שלא אמרו אלא בכוסות שאין היין משתהא בו, אלא ממלאו לשעה ושותהו, אבל כד של חרס שאין מכניסו לקיום, שנתן בו [ישראל] יין ונשתהא בו קצת אפילו פעם אחת, אע"פ שנשתמש בו הגוי מכאן ואילך, מותר שכבר שבע בפעם הראשונה ביד ישראל. כדים של חרס אפילו חדשים, אם זפתן גוי ודרכן לתת לתוכו יין בשעת זפיתה, אע"פ שאין מכניסין אותן לקיום, הרי הן ככלים שמכניסין לקיום, שבתחלת תשמישן בולעין הן הרבה כמו שבארנו. [ואם דרכן באותן המקומות לתת בהן יין בשעת זפיתה, ונכר לעין שלא זפתן, בידוע שלא נתנו בהן יין, ומותרין]. ואם אין דרכן באותן המקומות לתת בהן יין בשעת זפיתה, וניכר לעין שזפתן מצהיב, בידוע שלא נתנו בהן יין ומותרין. בזמן הזה לא הורגלו לתת יין [בשעת זפיתה] ולפיכך הלוקח בקבוק של חרס מזופת מן הגוי, אם זפתו מצהיב הרי זה מותר ואפי' שכשוך אינו צריך. בד"א בכלי חרס שאינן שועין באבר, אבל השועין יש בהן להקל ולהחמיר כמו שיתבאר.
כלים שמכניסין בהם יין לקיום [כקנקנים] וכיוצא בהן, אפילו של עץ ושל עור אפילו לא נשתמש בהם גוי אלא פעם אחת, ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל, צריכין הכשר גדול, שאפי' לפי שעה גזרו בהן כמו שבארנו. קנקנים קטנים או בקבוק שמוליכין בהן יין הולכי דרכים, אע"פ שאין מכניסין אותן לקיום, הרי הן כמכניסין לקיום מפני שהיין נתון בתוכן תדיר, כשמערין [זה] ממלאים אותן פעם אחרת, וכן תדיר תדיר. במה תהא טהרתן, ממלאן ומערן [מים] שלשה פעמים ודיו, ואפילו היו זפותין, שאין אחר מלוי וערוי כלום. וצריך להשהות שם המים בכל פעם ופעם כמדת יום וכמדת לילה. מלא אותן [מים] ועמדו המים [שם] שלשה ימים, לא עלו [לו] אלא לפעם אחת וצריך למלאן עוד שתי פעמים. מלא אותן שלשה פעמים בשני ימים, או [אפי'] בשלשה ימים פחות חצי שעה, לא עלה לו, כלל גדול אמרו, צריך להשהות המים בכל פעם ופעם, עשרים וארבע שעות, השהא אותן שם יתר מיכן, אין בכך כלום. מלא אותם שלשה פעמים בשלשה ימים בין בימים רצופין בין מפוזרין, מותר.
<h2>דף לג:</h2>
כל מקום שאמרו שהכשרו במלוי וערוי, אם הכניס בהן ציר ומורייס ועמדו בהן קצת, הוכשרו, שהמלח שבהם שורף ומיבש לחלוחית היין הבלוע בדפני הכלי. ויראה לי שאין דנין מציר ומורייס לשאר משקין שערב בהן מלח, שאין אומרים בטבעים זה דומה לזה, אולי תערובת המלח עם הציר ומורייס פועלת כן. כלים של חרס שהחזירן לכבשן האש מותרים, קל וחומר מציר ומורייס. הדליק בתוכן אש אע"פ שנתחממו [עד] שנשרה זפתן, אסורין, גזרה [גזרו] שמא יחוס עליהם שלא ישתברו, ולא יחמם כל צרכן. ויש מגדולי המורים שהורה שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע ידו שם, מותר. הניח הכלים תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפים, ונשתהו שם כמדת שתים עשרה שעות, מותר, שהמים הרודפין העוברין עליו מעבר אל עבר, מפליטין היין הבלוע שבדפני הכלי.
כלי עץ וכלי עור שהגעילן, מותרין, ואפילו כלים שמכניסן לקיום. כלי חרס אם אינו מכניסן לקיום יש להם טהרה בהגעלה, אע"פ שהעידה התורה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו בהגעלה, אי איפשר שיורע כח הגעלה, מהדחה ונגוב. קנקנים של חרס שמכניסן לקיום, יש מי שהורה שאין הגעלה עולה להן שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו, ויש מגדולי המורים שהורה, שהגעלה עולה להם, ונראין דבריו, שכל שבלע מן הצונן קל לפלוט ואי איפשר לכל מקום שהמלוי והערוי בצונן מכשירין, שלא תהא ההגעלה מכשרת, וכל שכן שיש להכשיר כאן, שאין אסורו מדברי תורה אלא מדברי סופרים. בד"א בשהגעיל בכלי ראשון, אבל לא בכלי שני, כלל גדול אמרו, כבולעו כך פולטו והרי אלו בלעו מכלי ראשון ואין פולטין אלא על ידי כלי ראשון. איזהו כלי ראשון, כל שהאור מהלך תחתיו, סלק כלי מעל האש כשהוא מרותח והגעיל בתוכו, הרי זה כלי ראשון.
ערה מכלי ראשון על גבי הכלים אע"פ ששהו שם זמן מרובה, אין זה כלי ראשון. ערוי של כלי ראשון אינו ככלי ראשון. בד"א בכלים שמכניסן לקיום, אבל שאר כלים ואפילו כלי הגת הצריכין נגוב כמו שיתבאר, אם ערה עליהם רותחין מכלי ראשון, הוכשרו, לא תהא הגעלה זו פחותה מהדחה ואפילו מנגוב. ויש מגדולי המורים שהורו שאין כלי הגת נכשרין בהגעלה אלא בכלי ראשון, ואיפשר כדברי המתירין, לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן, ואיפשר שאפילו בכלים שמכניסין לקיום כן, אלא שראוי לחוש לדברי האוסרין. יש מגדולי המורים שהורו שבליעת היין אפילו בכלים שמכניסן לקיום, מועטת, ואינה נכנסת ביתר מכדי קליפה, ולפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפן בקרדום הוכשרו, וכן הורו רבותי, ויש מרבותי שאסר, ונראין דברי המתירין. כל הכלים שיש להם טהרה, אם ישנן שנים עשר חדש הרי אלו מותרין, בידוע שכלה [כל] לחלוחית יין שבהן.
כלי זכוכית וכלי מתכות אפילו מכניסן לקיום, משכשכן במים ודין, שאין כלי מתכות בולעין מן הצונן. כלי חרס השועין באבר הרי הן ככלי מתכות, בד"א הלבנים והשחורים, ובלבד החלקים ביותר שאין בהם בקעים וסדקים, היו בהם סדקים או בקעים, הרי הן כשאר כלי חרס [שאינן] שועין. כלי מחפורת של צריף הרי הן בולעין ביותר, שהצריף שואב הרבה ולפיכך אין להם טהרה עולמית. ויראה לי שאפי' אין מכניסן לקיום, ואפילו היה תחלת תשמישן ביד ישראל, לעולם אינן שבעין, ובולעין הן הרבה בכל עת. כלי נתר אין להן טהרה עולמית. כלי חרס השועין בצריף, והרי הן ירוקים, אם היה תחלת תשמישן ביד גוי הרי הן [אסורין] ככלי נתר וככלי מחפורת של צריף, ואין להן טהרה עולמית.
<h2>דף עד:</h2>
כלי הגת והמחץ והמשפך, בולעין הם הרבה יותר משאר כלים שאין מכניסן לקיום, וכבר בארנו שאפילו לפי שעה גזרו בהן, ולפיכך הגת שדרך בה הגוי [או שזפתה גוי, ונתן בה יין בשעת זפיתה] או שזפתה ישראל ונגע בה גוי בזמן [שהיה] היין שבה כדי טופח [על מנת] להטפיח, אם גת של אבן היא, מנגבה והיא טהורה ואין צריך לקלף את הזפת, בד"א בשלא דרך בה, אבל דרך בה צריך לקלף את הזפת, ואחר כך מנגבה. היתה של עץ יקלף את הזפת, ואחר כך מנגבה, והיא טהורה, היתה של חרס אם היה תחלת תשמישה ביד גוי, או שזפתה גוי ונתן בה יין בשעת זפיתה, או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה [גוי] אע"פ שקלף ונגב, אסורה עד שימלאנה ויערנה שלשה פעמים, שכל כלי חרס שתחלת תשמישה ביד גוי, בולע הרבה, וחזר שאינו מכניסו לקיום, כמכניסו לקיום וכמו שבארנו. היה תחלת תשמישו ביד ישראל, מקלף ומנגב וכשרה. כל מקום שאמרו מקלף את הזפת, אם ממלא ומערה אינו צריך שאין לאחר מלוי וערוי כלום כמו שבארנו. המחץ והמשפך מנגבן והן טהורין.
ערה מכלי ראשון על גבי הכלים אע"פ ששהו שם זמן מרובה, אין זה כלי ראשון. ערוי של כלי ראשון אינו ככלי ראשון. בד"א בכלים שמכניסן לקיום, אבל שאר כלים ואפילו כלי הגת הצריכין נגוב כמו שיתבאר, אם ערה עליהם רותחין מכלי ראשון, הוכשרו, לא תהא הגעלה זו פחותה מהדחה ואפילו מנגוב. ויש מגדולי המורים שהורו שאין כלי הגת נכשרין בהגעלה אלא בכלי ראשון, ואיפשר כדברי המתירין, לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן, ואיפשר שאפילו בכלים שמכניסין לקיום כן, אלא שראוי לחוש לדברי האוסרין. יש מגדולי המורים שהורו שבליעת היין אפילו בכלים שמכניסן לקיום, מועטת, ואינה נכנסת ביתר מכדי קליפה, ולפיכך אם העביר עליהם מלקט ורהיטני או קלפן בקרדום הוכשרו, וכן הורו רבותי, ויש מרבותי שאסר, ונראין דברי המתירין. כל הכלים שיש להם טהרה, אם ישנן שנים עשר חדש הרי אלו מותרין, בידוע שכלה [כל] לחלוחית יין שבהן.
נגוב כיצד, אם כלי יבש הוא מדיחו היטב במים ואחר כך מקנחו יפה יפה באפר, ואחר כך מדיח במים להסיר אותו אפר, וחוזר ומקנח יפה באפר, ואחר כך מדיח. ואם היה הכלי לח כבר, נותן אפר ומים ואפר [ומים]. כל מקום שאמרו מנגב, אם כלי של נסרים מחוברים הוא ככובא וכיוצא בו, מתיר קשרים כדי שיכנסו המים והאפר בתוך חבור הנסרים, וכל מקום שאמרו ממלא ומערה, אין צריך להתיר קשרים, שהמים נכנסין בכל מקום ומפליט לחלוחית היין שבין נסר לנסר. כל מקום שאמרו מישן שנים עשר חדש, יש מי שהורה שצריך להתיר קשרים, ויש מי שהורה להקל ונראין דבריו, שהישון מכלה לחלוחית כל מקום שהוא.
<h2>דף עה.</h2>
הקורה שעוצרין בה הענבים בגת וכן כלים שמשימים על גבי העביט של ענבים, אע"פ שיש להן בית קבול, מדיחן ודיו, שאין היין משתהא בהן כדרך שהוא משתהא בגת והמחץ והמשפך. העקלים של חריות של דקל, בולעות הן יותר, ולפיכך צריך לנגבן. ושל שיפה ושל גמי בולעות ביותר, וצריך לישנן שנים עשר חדש. משמרת של גוים אם של שער היא, מדיחה שאין השער בולע. ואם של צמר היא, מנגבה, ואם של פשתן, מישנה, בד"א בשאין בה קשרים, אבל אם היו בה קשרים היין כנוס בין קשר לקשר, ולפיכך מתיר קשרים שבה ומישנה. כוורת שמסננין בה יין בשעת הגתות, והיא של גוים, בזמן שהיא קשורה בחבלים של חריות של דקל, מדיחה שאינה בולעת כל כך, ואם היא של צבתא שהוא מין ממיני הגמי והיא קשורה באותו מין, מנגבה לפי שהוא בולע יותר, ואם יש בה קשרים, היין כנוס בתוכן ולפיכך מתירן ומוציא היין שביניהן ומנגבן, והרי הן טהורין. ויצאו דברינו בטהרה.
כל מקום שאמרו שהכשרו במלוי וערוי, אם הכניס בהן ציר ומורייס ועמדו בהן קצת, הוכשרו, שהמלח שבהם שורף ומיבש לחלוחית היין הבלוע בדפני הכלי. ויראה לי שאין דנין מציר ומורייס לשאר משקין שערב בהן מלח, שאין אומרים בטבעים זה דומה לזה, אולי תערובת המלח עם הציר ומורייס פועלת כן. כלים של חרס שהחזירן לכבשן האש מותרים, קל וחומר מציר ומורייס. הדליק בתוכן אש אע"פ שנתחממו [עד] שנשרה זפתן, אסורין, גזרה [גזרו] שמא יחוס עליהם שלא ישתברו, ולא יחמם כל צרכן. ויש מגדולי המורים שהורה שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע ידו שם, מותר. הניח הכלים תחת הצנור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפים, ונשתהו שם כמדת שתים עשרה שעות, מותר, שהמים הרודפין העוברין עליו מעבר אל עבר, מפליטין היין הבלוע שבדפני הכלי.
